יום בחיי בעבודה...

שיחה עם בת משפחה של מטופלת:

- אני חושבת, אולי את צריכה להיות רופאה.

- אבל אני אחות!

- טוב... אז את נראית ממש מוסמכת.

אז מה זה אומר, להיות אחות "ממש מוסמכת" במרפאה ראשונית של מאוחדת? איך נראה יום העבודה שלי? או, כמו בכותרת של בלוג ידוע, "אז מה את עושה כל היום?"

חלק גדול מימי העבודה שלי מתחילים בבדיקות מעבדה. כמעט כל מטופל שנכנס לחדר "לקיחת הדמים" (מילה מלחיצה, דמים...) מרגיש קצת חרד. כמעט כל אחד אומר לי "אני ממש ממש לא אוהב את זה". אז התפקיד שלי כאן הוא לא רק טכני – אני כאן גם כדי להרגיע, גם לתת למטופל ולו רק קצת שליטה במצב הלא נעים ש"לוקחים לו", דוקרים אותו, או מדברים איתו על הפרשות גוף למיניהן. שליטה ושמירה על נוחות וכבוד שלו.

ואם מדובר בילדים, אז כפליים – ליצור אוירה כמה שיותר רגועה ותומכת גם עבור הילד וגם עבור האמא או האבא, שכבר עומדים להתעלף מרוב לחץ. וכמובן, כל זה תוך כדי ריכוז ודיוק מירביים, כי מדובר גם בפעולות הדורשות ידע, הבנה, טכניקה והקפדה.

מכאן ואילך, היום עשוי להתפתח לכיוונים בלתי צפויים. מגוון האנשים והמצבים שאני פוגשת רחב מאוד, ולעולם אין לדעת, מי עומד להיכנס עכשיו בדלת.

נשים הרות הנכנסות למעקב הריון. לכל אחת עושים את הבדיקות הנחוצות, כל אחת מקבלת הדרכה בהתאם לשלב ההריון שלה. יש נשים שאני מחברת למוניטור. יש כאלה שזקוקות לעירוי נוזלים. וכולן מקבלות תשומת לב ואוזן קשבת, וכמה דקות של שקט ואפשרות לדבר על מה שאולי לא תמיד מזדמן.

ילד קטן שזה עכשיו נפל בגן ונחבל במצח. אומדן של מצב החתך, לא עמוק במיוחד. הילד נראה בסדר גמור. הדבקה של החתך, בלון לילד ("מה אתה בוחר, כחול או כתום?" הצבעים של מאוחדת. רק שתדעו, בנים מעדיפים כחול, בנות מעדיפות כתום. ולא, אני לא עושה כאן הסללה מגדרית), הביתה עם אמא.

אישה מבוגרת שבאה למדוד לחץ דם. בואי, תנוחי כמה דקות לפני המדידה. על הדרך, אומדנים של עצמאות תפקודית, סיכון לנפילות, הפניה לפיזיותרפיה, מדידת משקל וגובה – יורדת במשקל בחודשים האחרונים, הפניה לדיאטנית, חיסון נגד דלקת ריאות שעדיין לא קיבלה, שיחה על בני המשפחה והתייחסות למצב הרוח שלה... ולחץ הדם, אגב, בסדר גמור. ברוך ה', ה' יברך אותך.

ילדה קטנה שנשך אותה כלב בגן השעשועים. של מי הכלב? לא ברור. מחוסן? לא ברור. הילדה מחוסנת? ברוך ה'. שטיפה של הפצע (לא מרשים במיוחד), הרגעת ההורים, הפניה ללשכת הבריאות.

חולה סוכרת שהוזמן בטלפון למעקב חצי שנתי. שיחה על פעילות גופנית, על תזונה, על תרופות. בדיקת כפות רגליים. לא מרגישים כל כך טוב את הדופק ברגליים, הפניה לרופא כלי דם. גם הפניה לבדיקות דם תקופתיות.

צעקות מבחוץ: "איפה האחות? איפה האחות?" אמא נסערת עם ילד שנפל בבית, גם הוא נחבל במצח. מבט אחד, פצע עמוק, תחבושת לוחצת, מזמינה אמבולנס כי צריך לתפור, ואולי בהרדמה. טלפון לרופאה, הפניה למיון. מאחורי האמא עוד שלושה ילדים קטנים, עד שהאמבולנס מגיע, אני מחלקת לילדים בלונים והאמא מגייסת שכנה שתשמור עליהם.

סטודנטית לרפואה שבאה לקבל חיסונים. מגוון גדול של חיסונים. אנחנו קוראות יחד, היא ואני, בתדריך החיסונים על כל אחד מהחיסונים. מקבלת ארבע זריקות שונות, הגיבורה.

ובינתיים נכנס איש בן ארבעים, קצת נבוך, לא יודע בכלל למה באתי, הייתי בחדר כושר והרגשתי ככה קצת לחץ בחזה וקצת נימול ביד... כל החיישנים שלי נדלקים. אק"ג, טלפון לרופאה, שינויים באק"ג, טלפון למד"א, הרופאה באה להסתכל על האק"ג, הפניה למיון, כן, מד"א, איזה אמבולנס, רגיל או טיפול נמרץ? טיפול נמרץ. כדור אספירין תחת הלשון, והכל ברוגע, בלי לחץ, כדי לא להלחיץ עוד יותר את האיש הנבוך שבכלל לא יודע למה נכנס למרפאה. הנה האמבולנס, עולים, נוסעים.

אבא עם נער בן 15, שעבר לפני שבוע ניתוח לתיקון עקמת בגב. להחליף את החבישה על פצע הניתוח ותוך כדי כך לענות על כל השאלות, בעיקר של האבא, כי הילד מתבייש בכלל לפתוח את הפה. עד מתי זה יהיה ככה כואב? מתי יחזור לו התאבון? מתי מותר לו לחזור לבית הספר? למה הוא כל כך חלש עדיין?.. לענות לאבא, אבל לדבר אל הילד. לתת להם את כל הזמן שהם צריכים, כי בזמן שהם פה איתי בחדר, והדלת סגורה, אני כאן רק בשבילם, אני המקום שלהם.

כי באמת, כשאני חושבת על העבודה שלי יום יום במרפאה – בין אלף ואחד דברים נוספים קטנים וגדולים שאני נדרשת לתת עליהם את הדעת – עיקר העניין, מבחינתי, הוא להיות המקום של המטופל. בזמן בדיקות הדם, בהחלפת חבישה, בהדרכה, בדרך לאמבולנס – האחות היא המקום השומע, הרואה, המכיל, המקרקע, המרגיע, היודע, הסמכותי, האנושי. הרי באמת, בשביל זה האנשים באים למרפאה. ולי יש הזכות הגדולה להיות עבורם, בזמן הנכון ובמקום הנכון...