העלתי את ההרצאות על סוגיות סוף חיים, מכיון שיש לי פעמים רבות את התחושה שבלהט העבודה, המטופלים שמחלתם מתקדמת ואיכות חייהם מתרדרת, ולמרות שיש מרפאת פליאציה, פעמים רבות אני רואה כיצד הטיפול ממשיך על אוטומט, למרות שלי נראה שהיה מקום לקחת צעד אחורה. והרבה פעמים אני רואה שאין תהליך של פרידה אלא מוות בחטף, פעמים רבות בגלל התופעות של הטיפול הכימוטרפי עצמו. ראינו את סיפור מאבקה של מירית הררי במחלה ואיך היא עצמה שמה את הגבולות לטיפול, כך לפחות לפי התקשורת. התחושה שלי שפעמים רבות המטופל לא מציב גבולות או מטרות לטיפול שלו, והוא לא מקבל את העזרה לעשות זאת. כולם מכירים את הכלי "שאל אותי 3", האם אתם מעודדים את המטופל לשאול? או " 3 שאלות ספר לי" לחולה סופני. האם אתם משתמשים בזה? כתבתי בצורה חשופה מאוד את תחושתי. אשמח לשמוע מכם גם את תחושותיכם ואת התובנות שלכם.