בתור אחת שחווה מהצד המטפל את חולי הקורונה הקשים כבר מעל לעשרה חודשים רצופים אני מאמינה בכל ליבי שאין זה מתפקידנו לקבוע מי יחיה ומי ימות. אנחנו נמצאים במקום הזה אל מול וירוס שלא מובן עדיין כיצד הוא פועל. הצלחנו להציל אנשים שחשבנו שלא ישרדו ואיבדנו אנשים שחשבנו שהם השורדים שלנו. אנו עומדים מול חולים אשר לכולם אותו המהלך: זה מתחיל מקוצר נשימה שדורש משקפי חמצן ואז בהמשך opti-flow/ARVO ואז הם מגיעים אלינו לטיפול נמרץ ממשיכים עם opti-flow/ARVO עוד קצת ואז חיבור ל-bipap ואז הם מתחננים שננשים אותם כי קשה להם ממש ואז מנשימים ואז הם קורסים ואז חיבור ל- NO ואז prone position פעם אחת/פעמים ויותר, מקבלים ואזופרסורים, מבוצע CRRT לא פעם כי הכליות גם הן קורסות ובכלל במשך ימים נלחמים עליהם כאילו אין מחר...יש כאלה שכל התהליך הזה נגמר בשחרור לשיקום וחזרה לחיים (ותצלומים בטלויזיה ליחצנות של בי"ח) ויש כאלה שזה נגמר בשיחת טלפון למשפחה של "בואו להיפרד', הכי עצוב שיש ולכן מכיוון שאנחנו לא נביאים אם קיבלנו לטיפול נמרץ חולה משמעותו שחשבנו שיש לו סיכוי ולכן גם אין לנו את הזכות להחליט בשבילו שהסיכוי הזה לא קיים בעבורו, במיוחד אם אנחנו עדיין לא במצב של אי ספיקה/אירוע רב נפגעים/חסר במנשמים/קטסטרופה אמיתית כפי שהיה באיטליה.

אבל תקראי מה שהרופא מ איכילוב כתב, מי שהעלו אותו על מכונת הנשמה לרוב לא ירד ממנה, אז מה לתת הנשמה כפליאציה?

כאחות טיפול נמרץ אני אומרת ברור שלא מחכים עם הנשמה רק שבאיטליה בתחילת המגיפה לא היו מספיק מכונות הנשמה והם לא היו ערוכים למספר גדול של חולים באלפים.. זו דילמה שלא הייתי רוצה להתמודד איתה בחיים..