שביקשה להישאר בעילום שם.
העניין הוא כזה. התחלנו ללמוד בספטמבר. היו מורים, היו הרצאות בזום, היה לא פשוט, אבל היה תהליך לימודי. לאורך הזמן, מטעמי "קורונה", הלימודים נהיו פחות עם מורם, ויותר, הרבה יותר בהרצאות מוקלטות. עם מינימום שעות עם המרצים. וזה מחמיר. אנחנו עכשיו במצב, שהשבוע למשל, אנחנו לומדים את מרבית שעות הלימודים, בהרצאות מוקלטות. מעבר לזה, חלק ממרצים, כנראה מעולים במקצוע שלהם, אבל עם מינימום נסיון וכישורי הרצאה. בעניין תכולת החומר, ביחס לזמן שמוקצב, זה לגמרי לא סביר. יש פחות שעות מוקצבות, או בדיוק שעות מוקצבות ללימוד, כמו הזמן של ההרצאה. וגם במקצועות שיש מרצים, השיעור הראשון באותו מקצוע, מתחיל ב"יש המון חמור. ויש שתי אפשרויות. או שאני אעבור על החומר כולו, ואתם לא תשאו שאלות. או שתשאלו שאלות, ומה שלא נספיק, תצטרכו להשלים לבד". ויש עוד כל מיני. ואני לא מזלזלת בשום מקצוע, אבל סדנה איזוטרית של חשיבה ביקורתית, היתה בזום, במשך 5 שעות. אבל מקצועות חשובים, ליבת המקצוע, דברים שיכולים להרוג מישהו, כמו פרמקולוגיה, לומדים כמו שתארתי. אנחנו 40 אנשים. רציניים. לא ילדים. כולם לומדים בטרוף. אני פרווילגית. אני רק לומדת. אבל יש כאלה שעובדים/יש להם ילדים...כאלה ששומרים שבת. ואף אחד מאיתנו, לא מספיק ללמוד. התשובות הן: "ככה זה בלימודי סיעוד" או "לאט לאט, הכל יפול לכם כמו פזל למקום", או כל מיני תשובות כאלה, לא ממש ראויות בעיני. אני רוצה להיות אחות. אני רוצה לטפל באנשים. אני ממש ממש לא רוצה לשאול את השאלה, שסביר שיתה עולה מול מרה, בשניה לפני שאני עושה טעות בטיפול באדם. ואין דרך בעולם, לעשות את זה. או שלפחות אני לא מכירה אחת כזו. אם ככה זה, באמת, אז אולי אני זקנה מדי או לא מתאימה למקצוע. אולי באמת, במאה ה 21, אנשים צריכים ללמוד סיעוד בסוג של התכתבות. וזו לא רק אני. חלק גדול מהסטודנטים בקבוצה שלי מרגישים ככה. אבל אם זה לא אמור להיות ככה. ההיתי שמחה שמישהו מלמעלה, יהייה מודע למה שקורה כאן, ויסיע לנו לעשות איזשהו שינוי, שיגרום לנו ממש ללמוד. לא רק לעשות וי על מקצועות. ואם אי אפשר לעשות כאן שינוי, כי אני מודעת לעובדה שבין הנהלת בית החולים, לבין מנהל הסיעוד, זה מקום די קשה להיות, אז אולי אני, באופן אישי, צריכה למצוא בית ספר אחר, או מקצוע אחר. לא יודעת. אבל אנחנו כאן בכביש ללא מוצא. וגילוי נאות, כל מה שכתבתי כאן, נאמר על ידי ועל ידי אנשים נוספים, הןבפגישות כלליות, והן בפגישות אישיות בבית הספר. ובחיי שאני לא רוצה לפתוח חזית. לא שלי מול בית הספר, ולא של בית הספר מול מנהל הסיעוד. אני רק רוצה ללמוד היטב, ולצאת מכאן אחות עם ידע מקצועי , כזה שלפחות לא יפגע באף אחד. ולא...אף אחד לא חסין מטעויות. אני בטוח אעשה מלא. אבל לפחות, שזה לא יהייה מבורות. מצטערת על האורך. אולי זה היה צריך להיות הפוסט באתר :-) ותודה על ההקשבה
על מנת ליישר קו עם ה oecd, דרושות באמת בערך פי 2 ממה שיש כרגע. בנוסף בעשור הקרוב יפרשו לפנסיה עוד כמה אלפי אחיות, מה שמשאיר את המערכת בחסר גדול. עדיין מספר התקנים לא התיישר עם הצרכים, (אך זה כבר סיפור אחר). ואז כפי שתארת, בתי הספר מנסים לספק את הדרישה. כנראה שאי אפשר להכליל ולכל ב"יס יש בעיות משלו, שמעתי לאחרונה על סטודנטים מב"יס אחר שגם טוענים נגד ביה"ס שלהם. אני רוצה להאמין שאת הבעיות, וועד התלמידים יכול לפתור מול הנהלת ביה"ס. אל תפסיקי לנסות. אני מקווה שבכל זאת התקופה תהיה חיובית בסה"כ. מאחלת הצלחה גדולה.
זאת התגובה של הסטודנטית:
אני חקרתי אתמול את הנהלים של מנהל הסיעוד. ומצאתי את הנוהל שאומר שכל בית ספר, צריך להוציא כל סימסטר או כל שנה, לפחות 200 סטודנטים שסיימו. והבנתי. מנהל הסיעוד פתח מפעל מפעל, קו הייצור הוא בית הספר ואנחנו, חומר הגלם. מצד אחד, זה אולי נכון. מצד שני, כל מפעל נורמאלי, בוודאי מפעלים חדשניים, בודקים את הYIELD של קו הייצור שלהם, ומחזיקים צי של מהנדסי תעשיה, שצריכים לפעות ולהביא תוצאות מקסימאליות. ולפעמים, צריך לשנות, לכוונן, ואפילו להאיט את פס הייצור, אם התוצרת יוצאת פגומה. אבל כאן, גם במקום להתייחס אלינו כהון אנושי, המשטאב בכי חשוב, מתייחסים אלינו כמו לחומר גלם, וגם, לא עושים בדיקות, לראות, אם פס הייצור הזה, פועל כראוי. והם עדיין מאמינים, שזה לא נורא אם יהיו כמה יחידות פגומות. אבל זה לא פועל ככה, בשום פס ייצור. לא בתעשיה, וגם לא בלימודים. פסי ייצור, צריך לנהל. בזמן אמת. ומה שקורה, אצלינו לפחות, זה ניהול משברים מתמשך. אבל זה קשה להסביר לדינוזאורים, שמנהלים ומלמדים, כמו לפני 40 שנה. וגם קשה לרתום, לרתום חברה צעירים, כאלה עם ילדים ו/או עבודה, להפוך לפעילים...אז אני מניפה את הלפיד, כמה שיכולה. אבל פייר, אם הייתי סטודנטית של עצמי, הייתי שונאת אותי שנאת מוות
אני שומעת אותך ונזכרת בתקופת הלימודים שלי לפני מליון שנה... וראשית אומרת, כל הכבוד לך שאת מדברת ומציפה את הבעיות ולא פשוט מקבלת וממשיכה, אלא יש לך את המוטיבציה לנסות לשנות, וזה לפי עניות דעתי, כבר אומר שנועדת להוביל. שנית בצוק העיתים, הלימודים בכל בתי הספר יהיו רחוקים ממושלמים. לא כל מורה מוצלח במדיה של הזום.. כאשר תגיעי למחלקות, הדברים יתחברו יותר. ולאחר הממשלתי, תגיעי למחלקה שתבחרי ושם יתחיל הלימוד בה' הידיעה ולאחר מכן תתמקצעי בקורס על בסיסי ולעולם לא תפסיקי ללמוד. מאחלת לך המון הצלחה. תשמרי על קשר.