שביקשה להישאר בעילום שם.

העניין הוא כזה. התחלנו ללמוד בספטמבר. היו מורים, היו הרצאות בזום, היה לא פשוט, אבל היה תהליך לימודי. לאורך הזמן, מטעמי "קורונה", הלימודים נהיו פחות עם מורם, ויותר, הרבה יותר בהרצאות מוקלטות. עם מינימום שעות עם המרצים. וזה מחמיר. אנחנו עכשיו במצב, שהשבוע למשל, אנחנו לומדים את מרבית שעות הלימודים, בהרצאות מוקלטות. מעבר לזה, חלק ממרצים, כנראה מעולים במקצוע שלהם, אבל עם מינימום נסיון וכישורי הרצאה. בעניין תכולת החומר, ביחס לזמן שמוקצב, זה לגמרי לא סביר. יש פחות שעות מוקצבות, או בדיוק שעות מוקצבות ללימוד, כמו הזמן של ההרצאה. וגם במקצועות שיש מרצים, השיעור הראשון באותו מקצוע, מתחיל ב"יש המון חמור. ויש שתי אפשרויות. או שאני אעבור על החומר כולו, ואתם לא תשאו שאלות. או שתשאלו שאלות, ומה שלא נספיק, תצטרכו להשלים לבד". ויש עוד כל מיני. ואני לא מזלזלת בשום מקצוע, אבל סדנה איזוטרית של חשיבה ביקורתית, היתה בזום, במשך 5 שעות. אבל מקצועות חשובים, ליבת המקצוע, דברים שיכולים להרוג מישהו, כמו פרמקולוגיה, לומדים כמו שתארתי. אנחנו 40 אנשים. רציניים. לא ילדים. כולם לומדים בטרוף. אני פרווילגית. אני רק לומדת. אבל יש כאלה שעובדים/יש להם ילדים...כאלה ששומרים שבת. ואף אחד מאיתנו, לא מספיק ללמוד. התשובות הן: "ככה זה בלימודי סיעוד" או "לאט לאט, הכל יפול לכם כמו פזל למקום", או כל מיני תשובות כאלה, לא ממש ראויות בעיני. אני רוצה להיות אחות. אני רוצה לטפל באנשים. אני ממש ממש לא רוצה לשאול את השאלה, שסביר שיתה עולה מול מרה, בשניה לפני שאני עושה טעות בטיפול באדם. ואין דרך בעולם, לעשות את זה. או שלפחות אני לא מכירה אחת כזו. אם ככה זה, באמת, אז אולי אני זקנה מדי או לא מתאימה למקצוע. אולי באמת, במאה ה 21, אנשים צריכים ללמוד סיעוד בסוג של התכתבות. וזו לא רק אני. חלק גדול מהסטודנטים בקבוצה שלי מרגישים ככה. אבל אם זה לא אמור להיות ככה. ההיתי שמחה שמישהו מלמעלה, יהייה מודע למה שקורה כאן, ויסיע לנו לעשות איזשהו שינוי, שיגרום לנו ממש ללמוד. לא רק לעשות וי על מקצועות. ואם אי אפשר לעשות כאן שינוי, כי אני מודעת לעובדה שבין הנהלת בית החולים, לבין מנהל הסיעוד, זה מקום די קשה להיות, אז אולי אני, באופן אישי, צריכה למצוא בית ספר אחר, או מקצוע אחר. לא יודעת. אבל אנחנו כאן בכביש ללא מוצא. וגילוי נאות, כל מה שכתבתי כאן, נאמר על ידי ועל ידי אנשים נוספים, הןבפגישות כלליות, והן בפגישות אישיות בבית הספר. ובחיי שאני לא רוצה לפתוח חזית. לא שלי מול בית הספר, ולא של בית הספר מול מנהל הסיעוד. אני רק רוצה ללמוד היטב, ולצאת מכאן אחות עם ידע מקצועי , כזה שלפחות לא יפגע באף אחד. ולא...אף אחד לא חסין מטעויות. אני בטוח אעשה מלא. אבל לפחות, שזה לא יהייה מבורות. מצטערת על האורך. אולי זה היה צריך להיות הפוסט באתר :-) ותודה על ההקשבה